אנחנו משפחה פשוטה ורגילה. זוג באמצע שנות השלושים לחייו, עם שלושה ילדים ומשכנתא חמודה.

בתנו הבכורה נולדה באותה השנה שבה לקחנו משכנתא, ובעצם מאז ועד "פעמונים" היינו במינוס.

בהתחלה זה היה מינוס קטן וידידותי, ולאט לאט הוא גדל ותפח, ואנחנו לקחנו הלוואה לכסות אותו, ואז עוד אחת ועוד אחת.

 

שנינו חרוצים ותמיד עובדים וגם לא בזבזנים גדולים, ולא הבנו איך בכל זאת הכסף נוזל לנו מבין האצבעות ואנחנו לא מצליחים לצאת מהמינוס.

אפילו נרשמנו לקורס "ממינוס לפלוס", שבזכותו למדנו להיות מודעים יותר למצבנו ולמדנו איך לעקוב היטב אחרי המצב בבנק, אבל לא הצלחנו להתרומם.

 

על פעמונים שמעתי מספר פעמים, אבל הייתי בטוחה שזה מיועד לאנשים עניים מרודים מובטלים שעומדים בפני פשיטת רגל, המקרר שלהם ריק ותכף זורקים אותם לרחוב. הופתעתי כשחברה סיפרה לי שהיא מתנדבת שם ושזה לחלוטין מיועד גם לאנשים כמונו. אנשים "רגילים" עם מינוס "רגיל".

באותה התקופה, ממש לפני שפנינו לפעמונים, הגענו למצב של טלפונים מהבנק כל חודשיים ב-15 לחודש, בעקבות התשלומים למע"מ ומס הכנסה (עצמאיים...), ואחרי כל טלפון כזה שוברים את הראש מאיפה לוקחים עכשיו כסף כדי לא לחרוג מהמסגרת של המינוס. שוב לבקש מההורים? כבר לא נעים. רק שלא יחזור לנו שייק, תשלום של משכנתא. חיינו בביצה טובענית.

 

הגענו למצב שלחיות בפלוס נראה לנו כמו חלום. באמת. היינו מנהלים שיחות שלמות של איך החיים שלנו ייראו כשנחיה בפלוס. שלא נלך לישון מודאגים. שנהיה רגועים. קינאתי לגמרי בחברה היחידה שהכרתי שידעתי שחיה בפלוס. ומאחר והיא היחידה שהכרתי בפלוס, היה נראה לי שהיא כנראה הלא נורמלית ושזה די חסר סיכוי שאני אצליח להגיע למצב הזה אי פעם.

 

ואז החלטנו שאין לנו מה להפסיד ופנינו לפעמונים. מאחר והגולן הוא מקום קטן, שכולם מכירים בו את כולם, זו הייתה החלטה לא פשוטה,  כי ידענו שזה אומר שאנחנו עלולים להיחשף בפני אנשים שמכירים אותנו. למרות זאת פנינו. אני הרגשתי שזו התקווה היחידה שלי, כי לבד אנחנו פשוט לא מצליחים לצאת מזה. מילאנו את כל הטפסים, השגנו את כל הניירת, בדקנו את כל המספרים וחיכינו בכיליון עיניים (ולשמחתנו לא יותר מדי זמן) עד שהגיעו אלינו שני מלווים טובי לב.

 

בפגישה הראשונה שלנו הם הגיעו מוכנים עם כל הנתונים שלנו, ועם ממוצע הכנסות של חצי שנה. שזה דבר שלא עשינו מעולם והיה המפתח להבנה של המצב שלנו. מאחר ואנחנו עצמאיים והתשלומים לא קבועים, היו לנו חודשים ממש טובים וחודשים ממש לא. כשהיה חודש רע נלחצנו לנו בשקט וכשהיה חודש טוב, פיצינו את עצמנו. בעצם לא ידענו כמה באמת אנחנו מכניסים. המלווים שלנו הגיעו אתנו למספר "קדוש", שהוא המספר שאותו אנחנו מכניסים בממוצע בחודש, והוחלט שלא נעבור את המספר הזה. כך נגיע למצב של הוצאות שוות להכנסות. בנוסף סיכמנו על מספר צעדים של סגירת כמה הלוואות קטנות ולקיחת הלוואה אחת גדולה במקום, צמצום בהוצאות ועוד. עצם העובדה שהיה לנו פתאום מספר להתייחס אליו עשה אצלנו את רוב השינוי. אני לקחתי על עצמי להיות "שרת האוצר" ולעקוב אחרי ההוצאות , ואכן תוך מספר חודשים לא גדול בכלל צמצמנו את המינוס לחלוטין. אני מודה שבחודשים הראשונים עמדנו יותר יפה ב"מספר הקדוש" ואחר כך קצת מתחנו אותו כלפי מעלה... אבל תמיד נשארנו בפלוס. בנוסף גם פתחנו חשבון נפרד לעסק וחשבון נפרד להוצאות המשפחתיות, דבר שעושה סדר בראש.

 

המלווים היו קודם כל אנשים טובים ונעימים, שבאו אלינו בגובה העיניים ולא בהתנשאות, דבר שלדעתי מאוד תרם להצלחה. הם שיתפו אותנו בניסיונם ויכולנו לדמיין אותם עומדים במקומנו ואותנו עומדים במקומם בעוד זמן מה. הם גרמו לתהליך הזה להיראות אפשרי ובר ביצוע. הם היו מאוד תומכים ומפרגנים על כל הצלחה בדרך. גם כש"מעדנו" וחרגנו, הם היו עדינים אתנו. העובדה שצריך לשלוח דיווח כל חודש מאוד עזרה לי לעמוד בגבולות, כי ידעתי שיש מי שבודק אותי בסוף החודש ויש מי שמצפה לקבל ממני דין וחשבון.

 

היום אנחנו חיים בפלוס. יש לנו חיסכון לילדים, פק"מ נחמד לחופשת הקיץ השנתית. אנחנו עוקבים באדיקות אחר המצב בבנק ומשתדלים מאוד לעמוד ביחס של הכנסות > = הוצאות.

לדעתנו לא היינו מצליחים לעשות זאת בלעדיכם. תודה לכל הארגון הנפלא הזה ובמיוחד למלווים המקסימים שלנו ששינו לנו את החיים. לא פחות מזה.